דוד ברוקנטל - משורר

תוכן:

דוד ברוקנטל - כותב שירה

[תיעוד: חנה שמרלינג ומזל חזן, סיוון תשפ"ד 2024]

 

 

דוד ברוקנטל נולד בהולנד בעיר אנסחדה, בי"ח במרחשון תרצ"ח 23.10.1937.

 

אביו, הרב הלל עלה לארץ-ישראל מגליציה (פולין) ואמו עלתה לארץ ממינכן (גרמניה). כאן הם הכירו, ונישאו. בשנת 1937 הם יצאו לשליחות בהולנד, לנהל "הכשרה" של צעירים חלוצים-חרדים מגרמניה. הגרמנים פלשו להולנד במאי 1940 וביוני לקחו את האב ליעד בלתי ידוע. כפי שהתברר מאוחר יותר, הלל נעצר ביחד עם קבוצה של שליחי הכשרות מקיבוצים שונים והם נלקחו למחנה. אמו של דוד, מעלה ('מלי'), נאלצה להנהיג לבדה את קבוצת הצעירים ב"הכשרה", עד שכעבור כשנתיים וחצי נלקחו גם היא ושלושת ילדיה למחנה וסטרבורק. באותה תקופה יהודי הולנד עדיין לא היו מודעים לטיבם האמיתי של המשלוחים ל"מזרח"(התעמולה הגרמנית פרסמה שהיהודים נשלחים ל"התיישבות מחדש" במזרח לצורך הסתגלות לעבודות פרודוקטיביות. זאת בניגוד ל"חיים הטפיליים" שבהם הם היו מורגלים עד כה). מלי וילדיה שוחררו מהמחנה במסגרת עסקת חילופי שבויים, בין האזרחים הגרמנים בארץ ישראל (הטמפלרים) לבין אזרחיות אנגליות ותושבות המנדט הבריטי בארץ ישראל. באותו אירוע דוד היה בן 5. האב הלל, שהועבר במשך 5 שנים ממחנה למחנה בשלזיה עילית, שוחרר ע"י האמריקאים, ב-8 במאי 1945. ממש ביום תום מלחמת העולם השנייה.

 

לאחר שהרב הלל חזר ארצה, התאחדה המשפחה מחדש בקיבוץ 'חפץ חיים', שם נולדו עוד שישה ילדים. דוד הינו הבכור לתשעת ילדי המשפחה. אביו שימש כרב הקיבוץ, בנוסף לתפקידו כמנהל בית הספר המקומי. דוד למד בביה"ס היסודי בקיבוץ חפץ חיים. לאחר מכן שנה בישיבת "קול תורה" בירושלים, בתיכון "חורב" בכתות ט' וי'. בכיתה י"א עבר לישיבת "הדרום" ברחובות, ובי"ב חזר לתיכון "חורב" לבחינות הבגרות. לאחר מכן דוד יצא עם הגרעין של "עזרא" לשנת ישיבה נוספת בישיבת ה"הדרום".  

 

את שירותו הצבאי עשה דוד בנח"ל. בהמשך עבר במסגרת "אחוזי פיקוד" לנח"ל המוצנח. לאחר כ-25 שנות מילואים ביחידות הצנחנים, הוא עבר לשרת כמודיע למשפחות נפגעים והמשיך בכך כארבעים שנה. יצירתו "דמעת של מודיע" – הופיעה בין דפי ההכשרה למודיעים מתחילים.

 

את לימודיו האקדמיים השלים דוד באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוגים להיסטוריה ומדעי המדינה.הוא עבד במשרד החינוך בתפקידים מנהליים, וכן באוניברסיטת "בר-אילן" כאיש יחסי ציבור. בשנת 1971 התחתן דוד עם שרה עציון לבית וילף, והם הורים לחמישה ילדים. בשנת 1984 הם עלו לאלקנה, גרו באשקובית ואח"כ עברו לבית הקבע שבנו בשכונת ה-220.

 

תחום האמנות של דוד הוא כתיבת שירה. בתחום העבודה שלו הוא עסק רבות גם בכתיבה, בעריכה ובתחומים משיקים, וכך נמשך גם לכתיבה פיוטית. דוד מצא דרך ביטוי בכתיבה אחרי שחווה חוויות מאירועים אקטואליים בארץ, במשפחה ובאופן אישי.  יצירותיו של דוד:

 

ספר "שירת הפרשה – ראשית בחירה". הספר מאגד יצירות שנכתבו במשך 3 שנים על כל פרשות השבוע. סגנון הכתיבה הינו בחרוזים והטקסט כולו מנוקד בידי המחבר. התוכן עוסק באחד מנושאי פרשת השבוע עם רמז להשלכה ולקשר עם אקטואליה מאותו זמן. נושאי התוכן אופיינו במקרים רבים בקשר אסוציאטיבי בין הרעיון הנדון לבין נושאים אקטואליים.

 

דוד כתב עוד עשרות יצירות שונות בנושאים אקטואליים, משפחתיים ואישיים. כמעט כל נושאי הכתיבה של דוד הינם בחרוזים. לדבריו, יש בכוחה של החריזה, להחדיר למילים הנכתבות לחלוחית ורוח סקרנות בטעם של עוד. החרוז גם מכתיב מסגרת מגבשת לרעיון.          

 

רקע על השירים המצורפים:
 

• "דמעת המודיע" נכתב על עיסוקי במילואים כמודיע נפגעים. השורות נכתבו כבר לפני כעשרים שנה. להפתעתי, פעם כשהוזמנתי כמודיע ותיק לשוחח בקורס מודיעים צהלי עם "החדשים" ולספר להם מניסיוני, מצאתי את הפואמה בתוך קלסר חומרי היסוד של משתתפי הקורס כחומר לימודי. עסקתי בנושא כארבעים שנה (אחרי 26 שנה כלוחם מפקד בצנחנים).

 

• "זכרונו" נכתב לפני זמן רב מאד ונדמה לי שקראתיו פעם בטקס היומי של יום הזיכרון בבית העלמין באלקנה.

 

• "אנחנו הילדים חטופי 1940-43" נכתב ממש לאחרונה, בליל צום עשרה בטבת האחרון. ב"עונה" הזאת של סביבות יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כאשר אני רץ ממקום למקום ומספר את הסיפור המופלא של משפחתנו בשואה והצלתה במסגרת של "זיכרון בסלון", החלטתי לקרוא בסוף הסיפור את הפואמה הזאת, תוך כדי שאני שר, בעיבוד מוסיקלי קל משלי, את הבית החוזר הדומה לשיר "אנו ילדי חורף 73", אם כי התוכן אצלי הפוך מאשר בשיר המקורי.

 

• "מה חטאו הצאן" נכתב בעקבות ההשתתפות שלי בצוות המודיעים למשפחה על מותו אסף רמון, בנו של אילן רמון ז"ל האסטרונאוט הראשון של ישראל. הקטע הזה נכתב בלילה שלאחר ההודעה וגם קראתי אותו בטכס ליל יום הזיכרון באלקנה. התוכן הושפע, כפי שתוכלי לראות, מקרבתו של מות אסף ל"ימים הנוראים".

 

• "שבחי ירושלים" שונה לחלוטין ב"מצב רוחו" והוא זיכרון היסטורי של ירושלים כפי שהייתה בשנות ה-50 של המאה שעברה שעל כל אחד מהאנשים והרחובות המוזכרים בו אפשר לתת הרצאה של שעתיים.

 

• "אני מכיר אותם" עוסק שוב בנושא עצוב, בניצולי השואה. הוא נותן מבט רחב על הקהל הקדוש הזה לסוגיו השונים, שאני מכיר אותו היטיב הן בגלל ההתעניינות הרבה שלי בתחום והן משום שאני נמנה עליהם ומכירם מקרוב ומרחוק. 

 

• "יושב בסתר" נכתב לגילוי המצבה של סרן אריאך חובב הי"ד, בי"ג בניסן תשס"ב. אריאל היה בן אלקנה, בנם של נסים וחפציבה, בעלה של נעמה (לבית שפורן, אף היא בת אלקנה) ואביו של אלעד יוסף בן כארבעה חודשים, שייבדלו לחיים ארוכים, אשר נימול בקבר רחל, רק בגלל רצונו העז של אביו. המשפחה הצעירה גרה בעלי שבשומרון. אריאל היה בדרכו מביתו בעלי לירושלים, כדי לפגוש בסגל פלוגת טירוני צנחנים שהוא אמור היה לפקד עליה. הוא הגיע לקרבת  המחסום בצומת "המשטרה הבריטית" בוואדי חרמיה, יצא ממכוניתו לשמע קרב היריות שהתנהל במקום, חש לסייע ונפל מירי כדור של צלף.