איטה ויוסף חורול *

אנו באנו ארצה

עלינו מריגה בשנת 1969.

 

באנו, ראינו , נשארנו

בעלי ואני עברנו מתל-אביב לאלקנה במרץ 1978.

 

משפחה זה הכל

 אני (איטה) נולדתי בחרבין, סין בשנת 1933. בשנת 1947 התחולל  שינוי במשטר, וכל הקהילה היהודית עזבה  וכך גם אנחנו. אבי ואני הגענו לאודסה וכעבור זמן מה אבי נעצר ונידון ל-25 שנה בגולאג. נאלצתי להתמודד לבד עם מציאת מקום מגורים – שכרתי פינה בחדר של מכרים. כשהייתי בת 22, אבי שוחרר מהגולאג. באודסה פגשתי את יוסף, התחתנו ועברנו לריגה. משם עלינו לישראל ואבי עלה בעקבותנו.

 

"העבודה היא חיינו"

יוסף ואני מצאנו עבודה ב"תעשייה האווירית" בלוד. בעלי עבד עד לפרישה מוקדמת עקב מחלה ואני נאלצתי לפרוש בשנת 1987 עקב הפסקת פרוייקט "הלביא". מקום העבודה הבא שלי היה "נתיב", מכון מחקר של מדיניות פוליטית ותרבותית, שם עבדתי במשך 19 שנים.

 

סיפורים מהשנים הראשונות

הגענו לאלקנה כי חבר אמר ליוסף שיש ליישוב החדש צורך בשומרים בלילה. הגענו והתאהבנו במקום. למזלנו התפנתה אשקובית ואנחנו מיהרנו לאכלס אותה. היינו חלוצים בהתנחלות החדשה וזה היה כרוך גם בקשיים. מים ממיכליות על גג בניין המשטרה הירדנית, החשמל הגיע מגנרטור ולא באופן רציף והדרך אל היישוב עברה בכפר קאסם. היה צורך בהתארגנות ובתכנון מוקדם של קניות של מוצרים שיגרתיים כי לא היתה מכולת בסביבה. תמיד שמחתי לראות את אי האורות של אלקנה הזעירה שביצבץ בחושך המוחלט ששרר לאחר היציאה מכפר קאסם מזרחה.

 

אחד , יחיד ומיוחד

העלייה וההתבססות באלקנה היו הגשמת החלום הציוני שלנו. היינו חלוצים אמיתיים ותרמנו לבניית יישוב חדש בארץ ישראל. הכל טוב, בנינו יישוב ממש יפה.

 

הנה נאחל

 אני מברכת את היישוב שימשיך לקלוט צעירים, שהבנייה תימשך, ושהרוח הציונית והחלוצית תמשיך לפעום בו.

 

לצפיה בריאיון כתוב עם יוסף חורול  לחצו כאן