חיה ויצחק (איציק) הורניק *

באנו, ראינו, נשארנו

עלינו לאלקנה מרמת גן באוגוסט 1977, זוג ושלושה ילדים. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור יהודה ושומרון החלה התעוררות ליישב את  יהודה ושומרון,  והרגשנו שגם אנחנו צריכים לעשות משהו. הצטרפנו  לצעדות ברחבי השומרון ולמפגשים של גרעין 'מערב השומרון' שהתארגן ברמת גן בשכונת הלל. לא נכללנו בקבוצת העולים הראשונה, שכן לא הייתה באפשרותנו לכך. אולם מאז העלייה לקרקע במאי 1977, הגענו לבקר במקום ואני לקחתי חלק בתורנות השמירה. בראיונות (שהתקיימו בבית הספר הלל) לבחירת 23 המשפחות הנוספות, זכינו להיכלל בקבוצה השנייה שעלתה לאלקנה באוגוסט 1977. אני הייתי אז בן 30 וחיה בת 29. הורינו התנגדו לעלייה שלנו, בגלל המרחק, אתגרי הביטחון ואי קיום תחבורה ציבורית ליישוב החדש. ובעיקר משום שתהו מדוע לעזוב דירה מרווחת של שלשה וחצי חדרים 'לטובת' אשקובית וחצי.

משפחה זה הכל

(איציק): נולדתי בתל אביב ב-א' בסיון תש"ז 20.5.1947. בן להוריי דבורה ואפרים הורניק ז"ל. אמי דבורה שנולדה בארה"ב, באה ממשפחת מסלנסקי/זקס ואני קרוי על שם הסבא רבה שלי יצחק זקס. אבי אפרים אהרן פישל הורניק, נולד בצכ'יה ברטיסלבה. התגוררנו בתל אביב ולאחר כ-14 שנה עברנו לרמת גן. (חיה): נולדתי בגרמניה בעיירה גרמיש-פרטנקירכן, ב-טז' תשרי תש"ח 19.10.1948. הוריי, סימה שמחה לבית מנדל וחיים מאיר בק ז"ל, הם ניצולי שואה. עלינו לארץ בשנת 1949 והתגוררנו ברחוב הרצל בתל-אביב. בהמשך עברנו לגור ברמת אביב. למדתי בבית ספר 'תלפיות' בתל אביב עד כתה ג' ואחר כך בבית הספר' אילנות' ברמת אביב. בתיכון למדתי בבית צעירות מזרחי תל אביב. 

סיפור ההיכרות שלנו: הייתה לנו חבורה של בנות ובנים מהישיבות, מתיכון צייטלין ו'מבית צעירות'. היינו נפגשים במוצאי שבתות בבתים והפכנו ל'חבורה סלונית'. משנת 1965 'שמתי עין' על חיה, במהלך טיול משותף לנחל אלכסנדר. לאחר תקופה קצרה הפכנו  להיות חברים. חיה עבדה אז בניר עציון ואני הייתי 'על הקו'. שם בניר עציון, הכרנו גם את אסתי פליישמן (שעבדה ביחד עם חיה) ולאחר מכן גם את יוסי רון בעלה. יוסי ואסתי הם השכנים שלנו מאז 1977 (עלייתנו לאלקנה) ועד היום (46 שנים!). באוגוסט 1970 באנו בברית הנישואין ועברנו להתגורר ברמת גן.

יש לנו חמישה ילדים: פנינה ואיתן ליפסקר, רחלי ומיכאל שטרן, ישי וימית הורניק, צילי ותמיר וייס, ואפי וליטל הורניק. ברוך ה' סבתא וסבא 'במשרה מלאה' לנכדים שלנו. ילדינו ונכדינו מתגוררים במודיעין, כפר עציון, טל שחר, נחושה וקיבוץ צובה. שלושת ילדינו הראשונים נולדו ברמת גן. בתנו הבכורה פנינה נולדה בשנת 1972, רחלי נולדה בשנת 1975 וישי בשנת 1976. שני ילדינו הצעירים כבר נולדו באלקנה. צילי נולדה בשנת 1981 ואפי בשנת 1985. באלקנה מתגוררת גם אחותה של חיה, מלכה וצביקה קופמן.

סיפורים מהשנים הראשונות

החיים ביישוב הארעי

• התגוררנו בשורת אשקובית מספר 13, בחדר וחצי. בשורה שלנו גרו גם חוה ומרדכי צונץ זכרם לברכה ואורית ושאול מופז, לימים הרמטכ"ל.
• בתחילה לא הייתה תחבורה ציבורית. לנו היה רכב פיאט 124. לחיה לא היה רשיון נהיגה ולאחר זמן אני לימדתי אותה נהיגה על הרכב שלנו. רבים מתושבי האשקוביות עבדו בעיר בתל אביב והסביבה, והנהגנו 'פול' של רכבים בו היינו מצטרפים יחד לנסיעה.
• יחסי השכנות עם התושבים הערביים במסחה ובסביבה היו טובים. הרבנו לטייל בכפרי הסביבה.
• הדירה הייתה קטנה וחביבה. אנו ההורים התגוררו באשקובית שכללה גם את המטבח, ובחצי האשקובית הנותרת התגוררו שלושת ילדינו. מאוחר יותר כש'העלייה השלישית' הגיעה לאלקנה, בוצעה הרחבה עבור המשפחות הקיימות. עברנו להתגורר בשורת אשקוביות מספר 15 ונוספה לנו אשקובית כתוצאה מהגדלת המשפחה, לידתה של בתנו צילי.
• פנינה בתנו החלה ללמוד בכתה א' במבנה המשטרה, ששימש גם כגן ילדים, בית כנסת ואף מכולת. רחלי הלכה לגן וישי הקטן היה בבית, כאשר חיה שמרה עליו ועל ציפי רון ז"ל חצי שבוע  ובחצי השני שמרה עליהם אסתי רון.
• האווירה הכללית באלקנה הייתה של שיתוף פעולה ועזרה הדדית. הדבר בא לידי ביטוי בהשתתפות בשמחות משותפות וחיבור לשאר המשפחות. בליל שבת היו כולם מתכנסים באשקובית אחת  לדברי תורה ופיצוחים.
• ישנן חוויות רבות שעברנו באותם ימים. לדוגמא: החשמל שסופוק על ידי גנרטור. בכל יום ששי לפני כניסת השבת, הגנרטור היה 'גווע' עם הפעלת הפלטות לשבת.
• כמובן, שכל הגברים ביישוב היו יוצאים לשמירה היקפית, שבתחילה פיקד עליה שאול מופז.
• חשוב לציין כי לא היה כלל חשש מהערבים שבסביבה (בעיקר במסחה). היינו יוציאם לטייל  שם בשבתות וכן לבצע קניות בבידיא (לפני סלילת כביש 5).
• על גג המשטרה הותקנו מיכלי מים שחורים שסיפקו מים לאשקוביות. כעבור זמן זוהמו המים ותושבים חלו בצהבת וכולנו עלינו לגג המשטרה לשטוף ולנקות את הדודים.
• המרחב המרכזי של המשטרה שימש לבית כנסת. חנוך קליין ז"ל היה החזן הראשי ובעל קורא ואני הייתי בעל תוקע. אני ממשיך להיות בעל תוקע ובעל קורא (בימים הנוראים( עד היום, בבית הכנסת אשל אלקנה. 
• בתקופה שגרנו באשקובית מספר 13, יום אחד בננו הקטן ישי נעלם. כל התושבי היישוב התגייסו לחפש אותו, בתוך היישוב ולאורך הגדרות. המתח היה גדול.  בסופו של דבר ישי התגלה ישן במיטה הגבוהה של מיטת הקומותיים. אנחנו לא ידענו שהוא מסוגל בכלל לטפס לשם...
• סמוך לביתנו באשקוביות הוקם בשנת 1980 מבנה בית הכנסת (לימים 'ביכנ"ס הראשונים'). הוא שימש גם כאולם מרכזי לאירועי תרבות וחינוך (כמו חגיגת הסידור), אולם שמחות וכמובן -  לערבי הכלייזמרים שארגן מוסא ברלין.
• לא ניתן לשכוח את התכנסות התושבים ללימוד השפה הערבית בשיתוף אולפן עקיבא. את הקמת המקהלה בניצוחו של דוד צבי ווינקנרנץ. וכמובן את חגיגות פורים המושקעות והמשעשעות.
• חיבור מיוחד בין התושבים היה גם ביציאה משותפת לחופשות ברחבי הארץ.
• באשר לגרעין "מעוז עליה", זאת נקודה כואבת. הם הגיעו בחורף 1977 למזג אוויר מאוד גשום! והתגוררו באוהלים למרגלות האשקוביות שלנו ולאחר מכן קיבלו אשקוביות משלהם. מרביתם לא היו דתיים ובעלי מנטליות מאוד שונה משלנו. זה יצר 'זרות' ולקח מספר שנים עד שלמדנו לחיות ביחד, גם ביישוב הקבע.
• כ- 5 שנים לאחר שעלינו לאלקנה (1982) התרחש 'אסון הגירוש מימית'. אנחנו החלטנו לעבור להתגורר בימית, כהזדהות עם תושבי המקום, ונכנסו לבתים חדשים  בעיר שכונו 'שכונת ה-X'. יחד עמנו עברו לימית עוד מספר משפחות מאלקנה. עזבנו את ימית ימים ספורים לפני הפינוי בפועל. השהייה בימית הייתה חוויה מיוחדת עבורנו.

החיים ביישוב הקבע

• בחירת המגרש עליו הוקם ביתנו. כאשר נתקבלה ההחלטה על בניית ישוב הקבוע (שכונה ראשונה ה- 220) התקיים אירוע חשוב בו הוגרלו המגרשים לתושבי האשקוביות. האירוע התרחש על פני יומיים ובו נקבע סדר הגרלת המגרשים. לאחר מכן על התושבים היה לבחור את המגרש הרצוי להם. ניתן היה לגשת להגרלה של שתי משפחות יחד. זה לא היה כה פשוט שכן בחרת מגרש על סמך מפה ותו לו, בלי לדעת מי יגור לידך. יש שבחרו לגור במקום גבוה ויש שבחרו לבחור מגרש במרכז. נתמזל מזלנו ואנחנו יחד עם משפחת קליין בחרנו לגור במגרש (כיום ברחוב גבעת הלבונה) יחד עם המשפחות החביבות : גופינקל, איזנברג, צונץ, רון, רוגובסקי וחזן. 'הדבק' השכונתי נשאר עד היום. לאחר פטירתם של חוה ומרדכי צונץ ז"ל, נכנסה לגור בביתם משפחת ידעי הנחמדה. בכז' בתמוז תשמ"ד הנחנו אבן פינה לביתנו בהשתתפות הורינו ורבים מחברינו. בניית הבתים ע"י כל אחת מהמשפחות בוצעה ע"י קבלנים שונים. אנחנו בנינו בית גדול, עבור משפחתנו שכללה 5 ילדים. כיום מתגוררים בה רק  חיה ואיציק.

• בתי הכנסת ביישוב הקבע. בתחילה התפללנו בתוך גני הילדים, שהפכו בשבתות לבתי כנסת. היה ברור לנו כי ידרשו מספר בתי כנסת בשכונה. הבעיה הייתה באדישות המתפללים בצורך לזרז את הקמת בית הכנסת. אני שימשתי כגבאי בית הכנסת בגן הילדים וזכור לי כי במהלך אחת השבתות באמצע תפילת שחרית במזמור 'אל-אדון על כל מעשים', עצרתי את התפילה באמצע השירה ושאלתי את הציבור, איך אנו לא מתביישים לשבת בגן ילדים מבלי לבנות מבהנ הולם לבית הכנסת.  הדועתי כי במוצ"ש נתכנס בביתנו לדון בבניית בית כנסת. זו הייתה תחילת הדרך להקמת בית כנסת 'אשל אלקנה', שמשמש כיום כבית כנסת מרכזי, עם מנינים רבים ולימודי 'כולל'. אני זכיתי לשמש במשך מספר שנים כיו"ר העמותה. הייתה התנגדות ע"י מספר תושבים להקמת בית הכנסת במקומו הנוכחי והוצעו אלטרנטיבות שונות. רק לאחר דיון בבית המשפט העליון, אושר להקים את בית הכנסת במגרש המדובר.

אחד, יחיד ומיוחד

אנו מודים לקב"ה שנתן לנו את המחשבה הנכונה  לעבור לאלקנה לפני 43 שנים. יש לנו גאווה להיות בין מייסדי היישוב ולדעת שבמו ידינו יישבנו את השומרון, שכיום מונה כחצי מיליון איש אשה וילד, חלום שנתגשם. אלקנה הוא יישוב לתפארת שממשיך לגדול ולפרוח. מ-17 משפחות המייסדים, כיום אלקנה כוללת כבר שש שכונות ועוד היד נטויה. בייושב יש מערכת חינוך מפותחת ורוח של התנדבות ועזרה הדדית. הגענו לאלקנה צעירים ומה שנותר לנו כיום, הם הזיכרונות מחברות וחברים ליישוב שהלכו לעולם שכולו טוב. חברים אחרים עברו להתגורר בעיקר בירושלים ובפתח תקוה או מתעתדים לעבור בקרוב לדיור המוגן החדש 'פרוטיאה באלקנה'. באשר לנו, אנו מתפללים ומקווים לבריאות טובה ושהקב"ה ינחה את המשך דרכנו. ולסיום, פרויקט 'ארכיון אלקנה' הוא למעשה ספר על 'משוגעים' שהגשימו חלום! עם השלמת התיעוד, יוכלו כולם להבין כיצד נבנה כאן יישוב מיוחד במינו, עם חברה אמיצה ואיכותית.