מרים וגדעון ברינר *

באנו, ראינו, נשארנו

הגענו לאלקנה ב-1977 תשל"ז. באנו מביתנו בפ"ת בו התגוררנו ברווחה עם שלושת בנינו הראשונים: זאב שעלה לכתה ג', יוסף (יוסי) שעלה לכתה א' וארנון שהיה בן 3.

משפחה זה הכול

מרים ילידת רחובות (1945) שרתה בנח"ל בהיאחזות מעלה הגלבוע ובקיבוץ סעד. גדעון יליד פ"ת (1945) למד בישיבת כפר אברהם, שרת בנח"ל בגלבוע. קורס מכי"ם. בגלבוע נפגשנו ופרחה האהבה בינינו. כשהשתחררנו ורצינו להתחתן פרצה מלחמת ששת הימים. גדעון גויס והחתונה נדחתה. מיד אחר המלחמה התחתנו ב- 13.9.1967. כעבור 10 שנים עלינו לאלקנה עם שלושה בנים ובאלקנה נולדו לנו שני בנים נוספים (לשם שינוי). ילדינו הנשואים "התפזרו" לכל עבר: זאב בכורנו אב לשלושה וגר בפרדס חנה, יוסף ורבקה, הורים לשישה וסבים לשניים, גרים בהושעיה. ארנון ויעלה, הורים לחמישה וסבים לשניים, גרים בחמדת. אופיר ותמר, הורים לשבעה וגרים בשומריה. דורון וציון עם חמשת ילדיהם גרים באלקנה.

"חוק הדתיים השלובים"

ארנון בננו השלישי התחתן עם יעלה לבית פלבין, שהיתה בת כיתתו באלקנה.

"העבודה היא חיינו"

מרים - כשעלינו לאלקנה הפעלתי את כישוריי כספרית. אחת לשבוע עליתי לבניין המשטרה (כיום המועצה). הצבתי מראה על גבי כיסא וכל ילדי אלקנה, נשות אלקנה וחלק מהגברים עברו תחת ידיי המספרות. במקביל לכך עסקתי במכירת בגדים, תכשיטים ומוצרי קוסמטיקה, פירות וירקות – הכל מהבית. הייתי נוסעת גם לחוגי בית בערבים בר"ג, תל אביב, פתח תקוה ולכל מקום אליו הוזמנתי. חזרתי בשעות הלילה המאוחרות, נוהגת דרך כפר קאסם, כי זו היתה הדרך היחידה.
גדעון - שנתיים אחרי שעלינו לאלקנה, יצא לקורס קצינים, עשה חיל בפרק הצבאי: מ"פ, מג"ד והיה רבש"ץ של אלקנה. עד לפני כשבע שנים פעל באזור התעשיה עסק יבוא לבקבוקים וצנצנות שניהלנו. לקוחות מכל הארץ הגיעו אלינו וכך התוודעו לישוב אלקנה שאחרת לא היה סיכוי שידעו איפה הוא ויגיעו אליו. חלק נכבד מנערי הישוב עבד אצלנו בשנים אלה, עד שגמרו לימודים או התגייסו לצבא.

סיפורים מהשנים הראשונות

האשקובית שלנו היתה קרובה לגן שעשועים, ובשתי הזדמנויות שילדים נפצעו במהלך משחקים, מצאתי את עצמי לוקחת אותם למיון בבית חולים כי הוריהם לא היו בבית בשעה זו וזה היה הדבר הנכון לעשותו.
בניין המועצה של היום היה מבנה משטרה ירדני שידע תהפוכות רבות. בחודשים הראשונים גרו בו אורית ושאול מופז, כן, זה שהפך לרמטכ"ל, ומירי ושאול שפורן עם ילדיהם. הטלפון היחיד של הישוב היה במשטרה ועמדו בתור כדי לצלצל ממנו. אח"כ הפך המבנה לבית כנסת ולגן ילדים. בשלב מסויים הפך לבית ספר וכל זאת עוד בטרם היו הרצפה והגג של היום. זוכרת אני יום גשם שוטף שכל מרכז המבנה היה מוצף במים. את הילדים העבירו לכיתות על גבי שולחנות שחיברו זה לזה וההורים עזרו בהעברתם.
זכורה מסיבת פורים מושקעת בבנין המשטרה כשכל התפאורה היתה של המערב הפרוע וכולנו התחפשנו לבוקרים בהתאם. באמצע המסיבה הרחנו ריח עשן. בבדיקה מהירה התברר שפרצה שריפה באשקובית של ורה ומיגף קויאט. כולנו רצו בבהלה והוצאנו את הילדים מהבית "המעושן". רק אחרי שהכל נרגע חזרנו לעיירת המערב הפרוע.
ניסן, ראש המועצה הראשון, היה מקובל על רוב האנשים. אם נכנסת אליו זועם ומלא טענות, יצאת ממנו מפוייס ורגוע, ואז שאלת את עצמך, למה? אבל לא קיבלתי דבר ממה שרציתי... ובכל זאת זו היתה דרכו בנעימים, ויחד עם זאת הצליח ליצור קשרים ולהביא לביסוס הישוב החדש.

"המתנדבים בעם"

באלקנה יש הרבה אנשי חסד, שכשיש צורך מתגייסים לעזרה אם באיסוף כספים למשפחות נזקקות, אם בהכנת ארוחות למשפחות אבלים או בשמחות. בכל מוצ"ש עוברות משפחות, שעושות תורנות באיסוף חמגשיות, אותן הן מכינות למסירה למשפחות נצרכות (המיזם הזה פועל מזה שנים רבות).
בביתי יש נקודת איסוף לתרופות עבור אגודת חברים לרפואה מכל מי שיש ברשותו תרופה מיותרת. אם בן משפחה נפטר, לא עלינו, ונשארו הרבה תרופות שלו שיכולות לשמש עבר חולים אחרים, הן מובאות אלינו.
גדעון נוסע בקביעות לבקר משפחות של חיילים שנפלו. הוא מבקר בבתי חולים פצועים מהמלחמה (אנחנו עכשיו בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל) וגם בבית לוינשטיין על מנת לתמוך בחיילים משתקמים ובמשפחותיהם.

אחד יחיד ומיוחד

אלקנה מקום יפה, אנשים טובים, חיי קהילה יפים. כל המוסדות הנחוצים, החל ממעונות, גנים, דרך בתי ספר, אולפנה, ישיבה ועד מכללת אורות, הכל בישוב שלנו, וחלק גדול בהמשך מוצא גם את בני/בנות זוגם במקום. עומדת להסתיים בניית דיור מוגן ב-2025: "פרוטיאה באלקנה". חלק מבני גילנו מוצא את הבתים שלנו גדולים עבורנו ויש לאט אבל בטוח חילוף אוכלוסיה לגיל צעיר יותר. גם בית קברות יפה ומטופח מחכה לנו בסוף הדרך.

שינוי לטובה

חבל שאין פתרונות של דיור צנוע וזול יותר לחלק מהאוכלוסיה המבוגרת שאינו רוצה או אינו יכול להשקיע ב"פרוטיאה" שהוא מפעל מבורך בפני עצמו.

הנה נאחל

שראש המועצה הצעיר והנמרץ שלנו (אותו סיפרתי בילדותו) ימשיך להצעיד את הישוב להתפתחות מבורכת ושנדע תמיד לראות את כל אחד מהאנשים המהווים את החברה גם כפרט ולדעת לעזור במענה לכל איש ואיש.