בלה ומאיר שטינר *

באנו, ראינו, נשארנו

עלינו לפארים מפתח-תקווה ב-10 במאי 1977. בהמשך שינו את שם היישוב לאלקנה.  היינו משפחה בת חמש נפשות: בלה ומאיר והילדים: דודי (6, גן חובה), ללי (4) ושמוליק (2).

 

משפחה זה הכל

מאיר ואני הכרנו בצבא. שנינו שירתנו בצבא בנח"ל, בגרעין שח"ל של בני-עקיבא. אהבתנו פרחה במשעולי קיבוץ טירת-צבי שבעמק בית שאן ובהאחזות בהרי הגלבוע. אחרי שנישאנו התגוררנו בפתח-תקוה. מאיר עבד כמנהל מוצרי צריכה ב'טלרד' ואחר כך ב'תדיראן'. אני עבדתי כמורה בביה"ס המקיף בראש-העין. אחרי שנולדו  לנו שלושה ילדים, החלטנו ממניעים אידיאולוגיים, לעלות להתיישבות בשומרון. אחרי מלחמת יום כיפור התחברנו לגרעין 'מערב השומרון'.

 

סיפורים מהשנים הראשונות

 

• היינו המשפחה הראשונה שעלתה בבוקר ה-10 במאי 1977. דודי בננו הבכור היה בגן חובה. כל חייו הוא התגורר בפתח-תקווה, בשפלת החוף המישורית. כשעברנו את כפר קאסם הוא ראה פתאום את הרי השומרון המתנשאים ושאל: "אמא, הגענו לחוץ לארץ"?

• למחרת בבוקר לא היו מים ומערכת הביוב טרם הושלמה, הם רצו בין הגבעות לנקביהם.

• דודי הלך לגן אותו ניהלה הגננת המיתולוגית חוה צונץ ז"ל (אמא של רחל איזנברג ונורית גורפינקל). מחצית מילדי הגן היו נכדיה של הגננת חוה (ילדי משפחות איזנברג וגורפינקל) והם קראו לה 'סבתא' כמובן. דודי חשב שהם קוראים לה כך בגלל גילה המתקדם, לכן גם הוא פנה אליה 'סבתא'. 

• ללי בתנו השנייה הייתה בת ארבע ומאוד התגעגעה לחבריה בפתח-תקווה. יום אחד בדרכה הביתה, היא נכנסה לאשקובית של משפחת סלומינסקי, פגשה שם את מרשה ז"ל ושאלה אותה 'למה נכנסת לבית שלנו'? מרשה לא הצליחה לשכנע את ללי שזאת האשקובית שלה ולא של משפחת שטינר.

• כשעלינו לפארים זה היה בעיצומן של עבודות הפיתוח וערמות חול גבוהות נערמו ברחבי  היישוב. שמוליק בננו השלישי היה בן שנתיים. הוא שיחק ב'הרי' החול  וחזר הביתה עם סנדל אחד. הסנדל השני אבד לנצח, והוא לא היה היחיד...

• איש לא נעל את הבתים באלקנה של אז. שמוליק הקטן היה מטייל בין האשקוביות. במיוחד הוא אהב להיכנס לאשקובית של משפחת קנולר, שם נהגה רבקה לכבד אותו בשלגון שאה. אם הוא הגיע לביתם והם לא היו בבית, הוא היה מכבד את עצמו בשלגון. המקפיא של בבית קנולר היה בחלק התחתון של המקרר והזאטוט בן השנתיים כבר ידע לדאוג לעצמו.

• בימים הראשונים באלקנה, הגיעו המים בעוקבים של הצבא ובהם מילאו מיכלים גדולים על גג בניין המשטרה (המועצה כיום). לא פעם נשארנו בשבת ללא מים זורמים. לפעמים זה קרה גם באמצע מקלחת.

• גם את החשמל לא קיבלנו מחברת החשמל, אלא מגנרטור מרעיש במיוחד. יעקב שטינר (אחיו של מאיר) שבימים ההם היה סטודנט לראיית חשבון בבר-אילן, הסכים לעלות לאלקנה בתור איש תחזוקה ואחראי על הגנרטור. אנחנו גרנו אז באשקובית קטנה (חדר אחד סלון ומטבח ובו ישנו ההורים ועוד חצי חדר שבו ישנו 3 הילדים במיטות קומותיים). יעקב עבר לגור אתנו באשקובית הצפופה.

• האשקובית שלנו שימשה לעתים גם לקיום ישיבות העבודה של המזכירות. עד שלא נגמרה הישיבה, לא יכולתי ללכת לישון, כיוון שמאיר ואני ישנו בסלון.

• ערב אחד ראיתי שיעקב ישן עם מנורת סימון ( מאירה באור חלש כשילד מפחד מהחושך). שאלתי אותו מדוע הוא ישן עם המנורה לידו, והוא הסביר שכשהו מתעורר בלילה ורואה שהמנורה לא דולקת, הוא מבין שיש בעיה עם הגנרטור וקם לטפל בו. אם כך, אמרתי לו, אתה כל הזמן מתעורר כדי לבדוק את המנורה - אקח לך את המנורה כדי שתוכל לישון בשקט. יעקב ענה: אם אני לא אראה את המנורה לא אוכל לישון כל הלילה'.

 

לדף ההנצחה של מאיר שטינר ז"ל במדור לזכרם לחצו כאן

 

 

ריאיון מצולם עם בלה שטינר - תשע"ז 2017

 

הריאיון צולם לקראת חגיגות הארבעים לאלקנה - כחומר גלם להפקת סרטון היסטורי על תולדות אלקנה (ראיינו: אמציה האיתן ורונית זילברשץ). הסרט אינו ערוך ואורכו כחצי שעה.

 

נושאים עיקריים: מבצע בזק להכשרת היישוב לקליטת המשפחות, תנאי החיים של המשפחות הראשונות, הקשר עם שלמה אבני ממשרד השיכון, האשקוביות,  מיג"ף קויאט ויעקב שטינר אנשי תחזוקה, שמירה, הסתגלות לנוף השומרון, הנסיעה לאלקנה (כביש 505, אוטובוס קו 86 של חברת דן),  יחסי הגומלין עם השכנים מכפר קאסם, המתח מול גרעין מעוז עלייה והמאבק סביב אכלוס אלקנה, החלפת שם היישוב מפארים לאלקנה, שבט שטינר באלקנה (ילדים, נכדים ונינים), תיאור מבנה האשקוביות וההווי ב'שכונת הרכבת' ביישוב הארעי.